ניתוח פטריגיום

שנם כמה אינדיקציות לביצוע ניתוח פטריגיום. בנוסף, השיטות השונות והטיפול לאחר הניתוח התפתחו מאוד והובילו לירידה משמעותית בסיבוכים ובהישנות של נגע הפטריגיום.

כפי שהוסבר במאמר המלא של פטריגיום, הנגע הוא בעצם קפל של לחמית אשר פלש לקרנית. האינדיקציות לביצוע ניתוח פטריגיום הם:

  • הסרת הפטריגיום מסיבות קוסמטיות
  • אי נוחות משמעותית
  • עיוות של הראייה (Astigmatism)
  • פגיעה בציר הראייה
  • גודל או גדילה משמעותית של הנגע
  • פגיעה בתנועת העין

ישנם כמה טכניקות להסרה של פטריגיום ובכולם המטרה היא להסיר כמה שיותר רקמה לא תקינה (Extensive Fibrovascular Scar Tissue Removal) עם נזק מינימלי לקרנית, לחמית והשרירים המתחברים באזור. לאחר שמסירים את הנגע נוצר בעצם חסר של לחמית והסקלרה של העין חשופה. בשלב זה יש כמה אופציות ניתוחיות.

 ניתוחי פטריגיום שונים

 הסקלרה החשופה (Bare Sclera Technique)

בשיטה הזאת או שמשתמשים בתפר נספג או שכלל לא שמים תפרים ומשאירים את הסקלרה חשופה. השיטה הזאת היא מאוד מיושנת וכבר אינה מומלצת מכיוון שיש חזרה של הפטריגיום בעד 80% מהמקרים.

סקלרה חופשית

 תפירה הפשוטה (Simple Closure)

במצבים בהם החסר בלחמית קטן מאוד ניתן פשוט לתפור את הקצוות של החסר בתפר פשוט, גם פה אחוזי החזרה גבוהים ביותר אך פחות מאשר כאשר משאירים סקרלה חשופה.

סגירה פשוטה

 מתלה גולש (Sliding Flap)

מבצעים חתך בצמוד לאזור של החסר בצורה של L ככה שנוצר מתלה חופשי שניתן להחליק ולמתוח מעל האזור של החסר.

מתלה גולש

 מתלה U\מתלה מסתובב

מבצעים חתך בצמוד לאזור של החסר בצורה של האות U ואז מסובבים ומותחים את המתלה ככה שיכסה את החסר.

מתלה מסתובב

 שתל לחמית עצמונית (Conjuctival Autograft)

מסירים קטע לחמית, בדר"כ מאזור שפחות חשוף לשמש (סופריורי וטמפורלי) ומשתילים באזור חסר הלחמית שנוצרה כתוצאה מהסרת הפטריגיום. השיטה הזאת מורידה את הישנות הנגע לפחות מ5% ולכן, נכון להיום היא השיטה המועדפת. כאשר קוצרים את השתל חשוב שיהיה גדול יותר מאזור החסר (בערך ב1מ"מ) כדי שיכסה את כל החסר. יש אפשרות לקצור עד הלימבוס וכולל. רוב רופאי העיניים המנתחים משאירים את האזור ממנו נלקח השתל חשוף. ניתן לחבר את השתל בעזרת תפרים רגילים, נספגים או חומרי הדבקה (דמויי פיברין).

שתל לחמית עצמונית

 שתל ממברנה אמניוטית (Amniotic Membrane Graft)

כאשר עין רזרבות מספקות של לחמית בריאה לצורך ביצוע שתל לחמית עצמונית אז האלטרנטיבה הסבירה ביותר היא שימוש בשתל ממברנה אמניוטית. כאשר מדובר בנגע פטריגיום גדול או מפשוט שיצריך הסרה אקטנסיבית של רקמה ניתן מראש לצפות צורך בשתל מהסוג הזה. התוצאות הן בדר"כ לא פחות טובות מאשר שימוש בשתל עצמי.

 MMC – מיטומיצין C

בכל הניתוחים שהוזכרו ניתן לשלב חומר בשם MMC\מיטומיצין C\Mitomycin C. מחקרים מראים שאפליקציה של החומר הזה במשך תקופה קצרה (בין 30 שניות ל2 דקות) ולאחר מכן שטיפה מרובה של האזור מורידה עוד יותר את אחוזי ההישנות של הנגע. מצד שני, שימוש בחומר הטוקסי הזה יכול לגרום להידקקות סלקרה (עד לנקרוזה), דלקת בלחמית וקרנית ופגיעה באנדותל של הקרנית.

 טיפול מניעתי לאחר הניתוח פטריגיום

לאחר הניתוח מקובל לתת טיפול פרופילקטי (מניעתי) טופיקלי אנטיביוטי במשך 4-6 שבועות יחד עם טיפול טופיקלי בסטרואידים. בנוסף מטפלים בתחליפי דמעות. לאט לאט מורידים את המינון של כל הטיפולים עד שהדלקת חולפת.

 סיבוכים של ניתוח פטריגיום

מעבר לדלקת ובצקת מקומית שחולפת עם הזמן ייתכנו הסיבוכים הבאים לאחר הניתוח:

  • הישנות של הנגע בעד 5% מהמקרים
  • היווצרות של דלן (Dellen) – הידקקות והתביישות של הקרנית הפריפרית
  • ציסטות אפיתליאליות בקרנית
  • דיפלופיה כתוצאה מתופעה נדירה יחסית של היווצרות צלקת באזור של השרירים המתחברים לעין
  • זיהומים תוך עיניים לאחר הניתוח – נדירים בעקבות פרוטוקול של טיפול פרופלקטי אנטיביוטי

שתפו דף זה ברשתות החברתיות